לא מעט פעמים ראיתי צוענים הולכים לצוד. כן, זה מה שאקרא לרגע בו נציגי המיעוטים האתניים הללו עומדים תחנות רכבת, שווקים והמטרו, מחפשים את "הקורבן" שלהם בעיניים כדי לצאת ממנו כמה שיותר עוד כסף. ברגע זה הם מרוכזים ככל האפשר מכיוון שאתה צריך לבחור אדם מהקהל שיהפוך עבורם ל"טרף קל ".
איכשהו קרה סיפור דומה עם פסיכותרפיסט צעיר, שאחרי יום קשה הרגיש במפתיע נחשול מדהים של אנרגיה והיה במצב רוח נהדר. כן, אחרי הכל, החגים היו טובים עבורו - לאחר שישן ונח, הוא ירד בעליצות במדרגות האוטובוס שהגיע זה עתה והלך לבית חברו לבית הספר.
לאחר שעשה כמה צעדים, הבחין בצוענייה, וברגע בו עיניהם נפגשו, השליך במהירות את מכסה המנוע שלו ושינה את כיוון התנועה במטרה לעקוף את הצד "הצייד".
אך נשים כאלה אינן רגילות להרפות מה"שלל "העובר ישר לידיהן, מכיוון שאנשים כאלה הם המטרה העיקרית שלהם. הצוענייה מיהרה מיד אחרי אדם רזה במכסה המנוע ואחרי כמה שניות תפס את כתפו.
להפתעתה הרבה, הפסיכותרפיסט הסתובב בחדות, כשהוא לוקח את הצוענייה ביד ומפזיל בבדיקה, החל להציץ בעיניה. עם כל אלה, הוא החל לומר בשקט:
- אני מבין... אני מבין... הבעיה שלך מתקרבת! - נושם בכבדות, אמר האיש - בקרוב הצער יכסה אותך בגל, הוא קרוב... קרוב מאוד ...
הצוענייה, שלא ציפתה לתפנית אירועים שכזו, יכלה רק למחוא את פיה בעיניים פקוחות ואז, כשהיא מתאוששת מעט, שאלה בשקט:
- מי אתה? מה אתה רוצה? עזוב את ידך!
על ביטוי זה, היא פשוט נרתעה במהירות של קטר, והפסיכיאטר, מגחך, השליך את מכסה המנוע מראשו וכאילו דבר לא קרה, המשיך בדרכו.
אגב, הצוענים מעולם לא הופיעו שוב בתחנה זו - ככל הנראה, האימה תפסה את האישה המסכנה עד כדי כך שהיא לא הייתה עצלה מכדי להזהיר את האחרים מפני הזר המסתורי.