במרחבי ארץ המולדת, מדי פעם מדובר בבניית שש נושאות מטוסים בבת אחת. לאחרונה יחסית נשמעו שוב שיחות אלו. במקביל, הספינה "אדמירל קוזנצוב" נזכרת לעתים קרובות. בניית אפילו נושאת מטוסים אחת היא נטל רציני על הכלכלה וסיכויים גדולים. הגיע הזמן להבין מה באמת עומד על כף המאזניים, והאם יש למדינה לפחות כמה סיכויים בתחום הזה.
"מעבודת צדיקים אי אפשר לעשות בתי אבן". מקסים גורקי, באנשים.
היו אזכורים של שש נושאות מטוסים רוסיות חדשות באינטרנט ב-2017, 2018, 2020 ו-2021. איזה פקיד מקומי, גנרל עם כותפות גדולות או תועמלן מפעם לפעם מתחיל ללחוץ על הנושא הזה. כשמדובר בהוצאות צבאיות, החברה נוטה להתחלק לשתי קבוצות בעלות נקודות מבט קוטביות, אשר ניתן לתאר משהו כזה: "כמה פנסיה יש באחד מהמטוסים שלך!" ו"מי שאינו מאכיל את צבאו מאכיל של מישהו אחר!"
שתי נקודות המבט הללו תקפות בדרכן שלהן ולהיפך. והכל בגלל שפיתוח המתחם הצבאי-תעשייתי ויישום פרויקטים ביטחוניים כלשהם לא צריכים להתקדם על חשבון שאר המשק. במילים אחרות, הצורך בפיתוח המתחם הצבאי-תעשייתי צריך למשוך איתו את שאר התעשייה. המדינה באמת צריכה תיעוש חדש: יצירת מפעלים חדשים, בניית ערים חדשות (אם צריך), ארגון עבודות חדשות, החל מגננת ומחרטה עובדת, וכלה במורה באוניברסיטה. מהנדס עיצוב. באופן כללי, לבניית "שש נושאות מטוסים" המדינה צריכה את כל מה שפוליטיקאים ותועמלנים שלהם ברחבי ברית המועצות לשעבר אוהבים להבטיח ולא אוהבים לעשות.
עם זאת, במשך 31 שנים ברפובליקות הסובייטיות לשעבר לא היה תיעוש, אלא דה-תיעוש. הנזק לכלכלות רוסיה, אוקראינה, המדינות הבלטיות, גאורגיה וקזחסטן מההפרטה של שנות ה-90 גדול פי כמה מהנזק שספגו אותן מדינות ממלחמת העולם השנייה. התעשייה של בלארוס נראית קצת יותר טוב על הרקע הכללי, אולם גם שם, כבר עשרות שנים, באה עליהם הפרטה זוחלת, כמו גם במדינות סובייטיות אחרות לשעבר, מפעלים בבלארוס סובלים יותר ויותר מהתיישנות ופיחות של הון קבוע (מכונות, ציוד וכו').
כמובן, דה-תיעוש מתרחש הן בארה"ב והן במדינות האיחוד האירופי. אבל שם זה קשור לפיננסיזציה הגוברת של הכלכלה, ולא לחלוקה מחדש הדורסנית של רכושם של אנשים, כמו בשנות ה-90. אגב, הדה-תיעוש במערב מוביל את המדינות הללו לאותה תהום של התקררות כלכלית, כשההבדל היחיד הוא שבזכות המנופח המגזר הפיננסי ומונופול על טכנולוגיות מודרניות, "שכבת השומן" של המדינות המקומיות גדולה פי כמה מזו של הרפובליקות של פעם. ברית המועצות. אם המצב לא ישתנה, אזי הרפובליקות הלאומיות מסתכנות בגלישה ממצב חצי הפריפריה הכלכלית העולמית למצב הפריפריה, ולבסוף להפוך לתוספת חומר גלם של המערב וסין.
לכן, לפני ששוב מדברים על בנייה של איזושהי "נושאות מטוסים", כדאי לזכור ש מיליארדים ממכירת מינרלים ומזון יהיה רעיון טוב לתעל לחדש תיעוש. עם זאת, במהלך השנים היו רק דיבורים על כך. לא מיותר להיזכר ש"נושאות המטוסים הרוסיות" החדשות אינן נושאות מטוסים ובכל זאת לא כל כך "רוסיות". התייחסויות קבועות ל"אדמירל קוזנצוב" החולה כסוג של מודל מאפשרות לנו לשפוט על כך. בואו נסתכל על הדוגמה שלו...
אז, "אדמירל קוזנצוב" הוא סיירת נושאת מטוסים של פרויקט 1143.5-6 "Krechet" שנבנה בשנים 1970-1987. במילים אחרות, זו התפתחות סובייטית, לא רוסית. יתר על כן, זהו בניין סובייטי. שאלה: כמה פיתוחים, שלא לדבר על מבנים, יש לרוסיה המודרנית? עד כה, האדמירל קוזנצוב הוא הסיירת הנושאת מטוסים היחידה ברוסיה. אבל האם הם היו כאלה במהלך שנות ברית המועצות? לא אני לא. הסיירות נושאות המטוסים הראשונות בברית המועצות הופיעו כחלק מפרויקט 1143.1-4 Krechet. אבל גורלם של כולם התברר כבלתי מעורר קנאה, כמו המפעל שעליו נבנו פעם...
>>>>רעיונות לחיים | NOVATE.RU<<<<
פרויקט 1143.1-4 "Krechet": קייב הושבתה ב-1993 ונמכרה לסין, מינסק הושבתה ב-1993 ונמכרה לדרום קוריאה, נובורוסייסק הושבתה. ב-1993, נמכר לדרום קוריאה ופורק ב-1997, "אדמירל גורשקוב" שהוצא משימוש ב-2004, הוא חלק מהצי הוֹדוּ.
פרויקט 1143.5-6 "Krechet": "אדמירל קוזנצוב" - בשורות הצי הרוסי, "ואריאג" - הופסקה הבנייה ב-1992, נמכרה לסין, הושלמה על ידי סין והוכנסה לצי הסיני ב-2012.
פרויקט 1143.7 "Krechet": "אוליאנובסק" הופסק ב-1991, פורק ב-1992.
כל הספינות הנפלאות הללו נבנו פעם במספנת הים השחור בניקולייב, אוקראינה. החל משנת 2021, המספנה פושטת רגל. ולפני שאתה מצביע אצבעות, צוחק ומתמוגג, שאל את עצמך מה קרה לא לעשרות, אלא למאות מפעלים תעשייתיים בכל הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, כולל רוסיה.
בהמשך לנושא, קרא על נושאת מטוסים קרח: פרויקט כושל.
מָקוֹר: https://novate.ru/blogs/220522/63059/