מה הם מגפי לבד ואיך הם נראים, כנראה כולם יודעים, לפחות מתמונות ותצלומים. במהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה, הם היו סוג ההנעלה העיקרי בחורף. הם הגנו היטב על רגלי החיילים מפני הקור בכפור קשה, ובאופן טבעי, שחוקים.
ברגע שתנאי מזג האוויר התחלפו והתחמם בחוץ, החיילים החליפו את נעליהם. הם התחלפו למגפי ברזנט, ומגפי הרגש נשלחו מאחור לתיקונים. ארטלס עסקה בזה. היו אפילו מדריכי הוראות מיוחדים. אחד מהם, שכותרתו "תיקון נעלי צבא מרותך", עבר דיגיטציה והיום כולם יכולים להכיר את זה.
עם תחילת האביב הועברו מגפי לבד למחסני הצבא, לנקודות האיסוף, שם חיטאו ומיונו לראשונה. הם חולקו לאלו שניתן להשתמש בהם, הדורשים תיקון מסוים, וכאלה שלא ניתן עוד ללבוש.
ברוב המקרים הנעליים נקלעו לתאונה באזור היחיד. נזק בצורת שריפות היה מעט פחות שכיח. הם הופיעו כתוצאה מייבוש מוצרים על האש. קטגוריה נוספת של מגפי לבד נאספת משדה הקרב. הם צולמו מהחיילים ההרוגים. אי אפשר היה להסיר את המגפיים בכללותם מהגופה המקוררת והקהילה. לכן הם נחתכו במגפיים, תוקנו ונמסרו שוב לחיילים. עם תפרים כאלה סירבו לוחמים רבים לנעול נעליים, כשהבינו למי זה שייך קודם לכן. אבל, למרבה הצער, לא הייתה הרבה ברירה.
קרא גם: מדוע אמריקאים לא חולצים את נעלי הרחוב בבית
מוצרים שעברו חיטוי, כביסה וייבוש יושרו על גבי בלוקים מיוחדים ועליהם נתפרה סוליית לבד חדשה. ובכן, אלה שהוסרו מהגופות נתפרו באתר החתך ליד העקב.
>>>>רעיונות לחיים | NOVATE.RU<<<<
עבור מנהלי העבודה שעסקו בפעילות תיקונים נקבעו נורמות. במשך שמונה שעות עבודה נאלץ אדם לחתוך שבעה מגפיים ישנים עם סוליה חדשה או לתפור ארבעים טלאים ביד. כדי להעלות את רמת הפריון, נהגו לחלק את העבודה. כלומר, כל תהליך התיקון בוצע בשלבים. על כל שלב כזה היה אחראי אדם נפרד. עובד אחד שם את מגפי הלבד על הנעליים, אחר הכין את מגף הלבד המפונק, השלישי תפר את הסוליות, את הגזרה הרביעית ולבש טלאים.
אגב, החיילים הגרמנים היו גם מגפי לבד, שנקראו "מגפי ארצץ". הנעליים היו קש, משהו כמו נעלי באסט, רק עם הספגת זפת. אבל הנעליים האלה היו קרות. לכן, בשבי כפר אחר, הגרמנים פשוט לקחו את מגפי הרבד הרוסי שלנו.
המשך הנושא נקרא, על מה שזכותו קיבלו חיילי הוורמאכט מדליה על "בשר קפוא".
מקור: https://novate.ru/blogs/240520/54625/