אחת הבילויים המעניינים בילדותי הייתה ביקור בתערוכות.
תערוכות נערכו בתערוכת האקספוצ'נטר בקרסנאיה פרסניה, והראו כל מיני דברים מדהימים. כמובן שכולם הבינו שאי אפשר לקנות את כל מה שהוצג שם, אבל זה היה מאוד מעניין לצפות.
בכל דוכן היה קהל עצום של אנשים רעבים לגביעים. מדי פעם היה יוצא ממעמקי הדוכן עוזר דוכן זר, שהיה משוגע מתגובה כזו, והקהל ממש חטף מידיו עלוני פרסום, קטלוגים, מדבקות או חבילות. עכשיו כל זה נתפס כנייר פסולת צבעוני חסר תועלת, אבל אז זה היה משהו ממותג, זר ונחוץ ביותר.
בתערוכה הראשונה בה הצלחתי לבקר כשהייתי בת עשר קיבלתי חבורה שלמה של מדבקות עם הלוגו "Canon". לא ידעתי איזו חברה היא Canon, וכמובן שהייתי קצת נסער מכך שהמדבקות לא היו SONY, Toshiba או JVC, אבל זה הכל הדבקתי אותם גם על כל הבתים ועל הדאצ'ה ואמרתי לכולם שזו חברה יפנית מפורסמת מאוד שמייצרת מכונות צילום.
ובתערוכה אחרת, הגביע העיקרי שלי היה פסיכולוגים יפניים אמיתיים. מישהו הפיל אותם, אבל מצאתי אותם שוכבים על האדמה ליד הביתן.
כשעברתי אז מהתערוכה עם צבת יפנית בכיס ושתי חבילות ענק של חוברות פרסום בשתי הידיים, הרגשתי כמו האדם המאושר ביותר עלי אדמות.
© אלכסיי נדיוז'ין
הנושא העיקרי של הבלוג שלי הוא טכנולוגיה בחיי האדם. אני כותב ביקורות, משתף חוויות, מדבר על כל מיני דברים מעניינים. הפרויקט השני שלי - lamptest.ru. אני בודק נורות לד ועוזר להבין אילו טובות ואילו לא כל כך טובות.