ההחלטה שלי לשים שכבת אסבסט מתחת לכיריים עוררה דיונים עזים בקרב חברים. אפילו נינה הביטה בי בהתחלה ונלחמה בדחף לקרוא הרצאה על פגיעתו של המינרל הנורא הזה. אני משווה בין סיפורי אימה על אסבסט לבין סיפורי אימה על אודות GMO. הם בראש של כולם, אבל אף אחד לא יודע כלום על זה. ובכן, אקדיש את הפוסט הזה לנטרול אחד המיתוסים שהאנושות "סובלת" מהם.
כך קרה שדרכי עם אסבסט הצטלבו כבר מהלידה. זה פשוט - נולדתי בעיר אוראל באותו שם אַזְבֶּסְט. מהעיר הזו החל חילוץ החומר ברוסיה, מה שגורם למחלוקות כה רבות כיום. שמועות בדבר כמה אסבסט מסוכן, רק עוררו סקרנות אצל נערי עירנו. טיולים לחתיכות המינרלים היקרות נערכו באופן קבוע - לא היו השלכות קשות.
הגורל התברר כך שבתחום הרפואי שוב נתקלתי באסבסט. הפעם במסגרת לימוד אסבסטוזיס, מחלה הנגרמת משאיפת אבק אסבסט. במהלך התרגול, הקורס שלנו הסתכל שוב ושוב בתוך אנשים. למרבה המזל, לא הוצג ולו מקרה אחד של אסבסטוזיס. בשאלה זו פניתי לפתולוג והוא אישר את ניחושיי. במשך כל שנות התרגול לא דווח על גופים עם אבחנה כה מאכזבת.
שמעתי הרבה על ההיסטריה סביב אסבסט. כל "ירוק" שואף לקרוא הרצאה שהחומר הזה רעיל. זה מהווה איום לא רק על יחידים, אלא על האנושות כולה. אני יכול לענות רק על התיאוריה המוצגת בפועל ובעובדות שאין עליהן עוררין. במהלך שנות חיי באסבסט הולדתי לא הבחנתי בשיעור תמותה גבוה עקב חומר בנייה מצער זה.
אני אעשה סטייה.ישנם שני סוגים של אסבסט: אמפיבול וכריסוטיל. הראשון ממוקש בקנדה ומהווה סכנה בריאותית של ממש. הסיכונים שאנשים נחשפים אליהם ל"מגע "עם אסבסט כריסוטילי לא הוכחו מדעית עד עצם היום הזה. אך בגלל היחסים עם האח האמפיבולי המסוכן "המסוכן", האסבסט שלנו סובל מרדיפה בקנה מידה עולמי.
סיבי אסבסט של אמפיבול נכנסים לריאות ואינם מופרשים למשך שנה ויותר. מסיבה זו מתחילים איברים שינויים פתולוגיים העלולים להפוך לבלתי הפיכים. בין ההשלכות של שאיפת אמפיבול ניתן למנות סרטן ריאות, סרטן קיבה ומזותליומה.
לאסבסט כריסוטיל אין מאפיינים דומים - הוא עוזב את מערכת הנשימה לאחר 2-3 שבועות ללא פגיעה בבריאות האדם. הנזק משאיפת חרסוליט נצפה, אך לצורך ביטוי הסימפטומים אתה צריך לנשום מעל אבק אסבסט ללא הרף.
כדי למזער את החשיפה לאסבסט, הוא חייב להיות מוסתר היטב מתחת לתנור, מה שעשיתי. הנחתי את יריעות הפחמן בתוך הקירות, כיסיתי אותם בנייר כסף ויריעות נירוסטה. כמובן שאחוז כלשהו מהכריסוליט ייכנס לאוויר. אבל עם כמות כזו של חומר, הגוף יכול להתמודד בקלות. גם אם החלקיקים נכנסים לריאות, הם יעזבו לאחר מספר ימים.